יש עיצובים שאני זוכרת לא בגלל איך שהם נראים — אלא בגלל איך שהם הרגישו.
משהו בצבע, בקו, בבחירה הלא צפויה…
נגע. הזיז. אמר משהו שלא ידעתי איך לבטא במילים.
ואולי ככה גם הלב עובד — כמו יצירה. כמו גיטרה שמנגנת מבפנים.
אם הלב שלך היה גיטרה, איך הייתה נשמעת המנגינה שלו?
יש רגעים שבהם החיים מרגישים כמו תזמורת רועשת.
צלילים מבחוץ חודרים פנימה: ציפיות, דרישות, השוואות, לחישות של “מה נכון” ו”מה כדאי”.
ובתוך כל זה — קול אחד עדין, אישי, ייחודי, שמבקש מקום.
הקול הזה לא תמיד רם. לפעמים הוא לוחש. לעיתים הוא מסתתר מאחורי מה שאחרים רוצים.
אבל הוא שם. והוא שלך.
וכמו בכל יצירה — יש תפקיד שאף אחד אחר לא יכול למלא בדיוק באותו אופן.
לחיות כמו סולן זה לא לצעוק חזק יותר מכולם.
זו בחירה שקטה — להקשיב לעצמך גם כשלא שומעים אותך מבחוץ.
לכבד את הדרך שלך, את הקצב שלך, את התו שרוצה לצאת גם כשאין ביטחון.
החיים לא צריכים להיות מדויקים או מושלמים.
כמו ציור שהתלכלך, כמו טיוטה של שיר —
דווקא במה שלא “מעובד עד הסוף”, יש אמת שנוגעת עמוק.
יש צליל שהוא רק שלך.
גם אם הוא רועד. גם אם הוא לא שגרתי. גם אם הוא לא מסתדר בתבנית.
וגם שקט — הוא חלק מהלחן.
גם עצירה, גם בלבול, גם אי־ידיעה — יכולים להיות רגעים של יצירה.
לא צריך לעמוד על במה כדי לנגן את מי שאת/ה.
זה יכול לקרות בעיצוב, במילים, בשיחה, בבחירה של צבע.
בכל פעם שאת/ה לא מבטל את עצמך — נשמע תו.
גם אני, בעבודה שלי כמעצבת, מרגישה שהעיצוב הוא לא רק מה שרואים.
הוא איך שמרגישים.
ואם הצלחתי לגעת במשהו דרך צבע, קו או מילים – סימן שניגנתי משהו ששייך לא רק לי.