יש רגעים שבהם שיח חברתי מחליק בשקט ממילים לחריצת גורלות.
לא בצעקה, לא באלימות גלויה אלא במשפטים קטנים, בהערות כביכול מצחיקות, ב”דיעה אישית” שמקבלת לגיטימציה.
לאחרונה, יותר ויותר אנשים מוצאים את עצמם מושא לשיח פוגעני רק בגלל גוף שאינו עומד בתקן צר אחד.
זה קורה ברשתות, בשיחות סלון, לפעמים אפילו בלי לשים לב.
וכשזה קורה שוב ושוב זו כבר לא אמירה בודדת. זו תופעה.
השיח הזה לא עוסק באמת בגוף.
הוא עוסק בשייכות.
מגיל צעיר אנחנו לומדים שיש גופים “נכונים” יותר. כאלה שמזכים במחמאות, בקבלה, בהזדמנויות.
ומולם — גופים שצריך להצדיק, להסביר, לשפר.
כשהערך העצמי עובר דרך המראה, השאלה כבר לא “איך אני מרגיש/ה בגוף שלי”,
אלא “האם מגיע לי מקום”.
שייכות היא צורך אנושי בסיסי.
לא פרס על משקל, לא תגמול על מאמץ, ולא תוצאה של התאמה לאידיאל.
כשהשייכות מוטלת בספק, הנפש מתכווצת.
לאט, לפעמים בלי שנרגיש, מתחילים להסתיר, להקטין, להיעלם.
אני חושבת על רגעים יומיומיים, קטנים לכאורה:
בדיחה שנאמרת “בצחוק”, הערה שנזרקת כעובדה, מבט שעובר בין אנשים.
כמה קל לומר משהו.
וכמה עמוק זה יכול להיחרט בצד השני גם אם לא נאמרת מילה בתגובה.
יש הבדל דק אך משמעותי בין אכפתיות לבין בושה.
שיח של בושה לא מקדם בריאות, לא מחזק בחירה, ולא מעודד שינוי.
הוא מלמד אדם שהגוף שלו הוא בעיה שצריך לתקן או להסתיר.
אפשר לדבר על בריאות, על רווחה, על הקשבה לגוף —
אבל ברגע שמצטרפים לעג, השוואה או שיפוט, זו כבר לא דאגה. זו פגיעה.
למבוגרים יש כאן אחריות, גם בלי להכריז עליה.
המילים שנאמרות, והשתיקות שנשארות, יוצרות מרחב.
מרחב שבו מותר או אסור לפגוע.
מרחב שבו ערך של בני אדם נמדד או לא נמדד לפי מראה.
לעצור שיח פוגעני לא דורש נאום.
לפעמים מספיק משפט אחד:
“זה לא מצחיק.”
“אני לא מדבר/ת ככה.”
“יש כאן אדם.”
בחירה במילים שלא מקטינות,
בהתבוננות שלא מחפשת לתקן,
ובעמדה שקטה וברורה —
יכולה לשנות אווירה שלמה.
יש יופי בשונה.
לא כי הוא חריג, ולא כי צריך “לקבל אותו למרות”.
אלא כי שונות היא חלק טבעי מהיותנו אנושיים.
גוף הוא בית.
לא פרויקט תיקון, ולא כרטיס כניסה.
שאלה למחשבה
באילו רגעים ביום־יום אפשר לעצור שיח פוגעני גם בלי להילחם
ולבחור במילים שמחזיקות שייכות?
הזמנה לשיחה
אם המאמר הזה עורר מחשבה, שאלה או אי־נוחות
אולי זה מקום טוב לפתוח שיחה. בבית, בכיתה, בצוות, או עם עצמנו.
משפט לקחת איתך
ערך של אדם לא נמדד במראה — הוא נוכח מעצם היותו.