יש מילים שהלב נעמד לרגע כשהוא שומע אותן.
“אני גאה בך” — שלוש מילים פשוטות, שמצליחות לגעת במקומות הכי עדינים של הנפש.
שורש המילה גאווה — ג־א־ה — מדבר על עלייה, התרחבות, תנועה כלפי מעלה.
כמו מים שגואים ומתרוממים, כך גם בתוכנו משהו גואה.
זו לא עלייה שמרחיקה, אלא שמקרבת.
לא התנשאות, אלא התרוממות עדינה —
תנועה שקטה של לב שרואה את הערך שבך.
גאווה איננה רק מחווה של הערכה או שבח. היא עדות.
הכרה שקטה ברגע שבו מישהו בחר לראות, גם כשיכול היה להמשיך הלאה.
זו מילה שמכוונת לא ליעד, אלא לדרך — למאמץ, להתמדה, לנוכחות.
בעולם שממהר למדוד הישגים, גאווה אמיתית נולדת מהמבט על התהליך.
היא לא תמיד נאמרת כדי לשבח, אלא כדי לומר: אני רואה אותך.
אני גאה בדרך, בתהליך, במה שאתה הופך להיות.
כשאדם אומר לאחר שהוא גאה בו, משהו בלתי נראה נבנה ביניהם.
נוצר מרחב של שייכות ואמון.
גאווה באחר איננה רגש של עליונות — היא ביטוי של חיבור.
היא מספרת סיפור על לב אחד שרואה את השני, ומאמין בו.
יש גם גאווה שקטה יותר — כזו שלא נאמרת בקול.
היא חיה במבט, בנשימה, בנוכחות, בהקשבה, בחיבוק, בשתיקה שמכילה.
היא אומרת בלי מילים: אני רואה אותך גדל. אני מאמין בך.
ויש גם גאווה שקטה אחרת — זו שפונה פנימה.
לא גאווה מתנשאת, אלא כזו שנולדת מהרגע שבו אנחנו רואים את עצמנו בעין סבלנית,
מכירים במאמץ, בבחירה, בהתמדה.
זו לא גאווה שמבקשת מחיאות כפיים — אלא נשימה של קבלה עצמית,
אותה תחושה שקטה שאומרת: אני בדרך, ואני ראוי להערכה על עצם ההליכה.
אולי זהו המעגל השלם של גאווה —
כשאנחנו רואים את האחר באמת, אנחנו לומדים לראות גם את עצמנו.
לפעמים גאווה איננה להרים מישהו — אלא לראות אותו באור שבו הוא כבר עומד,
ולפעמים כל מה שאדם צריך לשמוע — הוא שמישהו רואה את מה שהוא מנסה להיות.
כשאנחנו לומדים להיות גאים באחרים, אנחנו נזכרים שגם אנחנו ראויים לאור הזה.
בסיום המאמר מחכים לכם דפי פעילות להורדה, להמשך התבוננות עדינה בדרך.
