בכל כיתה יש לפחות תלמיד אחד או תלמידה אחת שנראים קצת 'שקופים' יותר.
אלה שיושבים בשקט, לא מושכים תשומת לב, לא מפריעים – רק מקשיבים.
מי שיושב בסוף הכיתה נראה בדיוק כך.
כל מבט מרגיש כמו מבחן, כל שאלה – כמו איום.
בתוך הלב יש המון מילים, אבל ברגע האמת הקול נתקע והגוף בוגד.
במקום לדבר – מציירים.
סימנים קטנים במחברת, שקט פנימי שמבקש שיראו אותו.
יש מי שיעצרו להתבונן, ויש מי שימשיכו ללכת.
הרצון להצליח, להיות חלק, להראות שיש מה להגיד – קיים.
אבל שוב ושוב פוגשים אכזבות.
ושם, בדרך הקשה, לומדים שכישלון יכול ללמד,
שאכזבות יכולות לחשל,
ושאמון לא נותנים לכולם.
מי שיושב שם יגדל, ויתחזק.
יהפוך לאסרטיבי יותר, יילחם על הקול שלו,
וימשיך לחלום להצליח.
אבל אם נצליח לזהות אותו בזמן – בין אם בסוף הכיתה, או בתוכנו –
אולי הדרך תהיה סלחנית יותר.
אולי נגרום לו להבין שהבחירה לשבת בשקט לא מבטלת את היכולת להצליח,
רק מראה שיש דרכים שונות להצליח.
ולפעמים זה מתחיל במשהו קטן: מבט שמעודד, מילה אחת שמזהה את המאמץ,
או תשומת לב שמזכירה שגם השתדלות היא צעד קדימה.
כי הצלחה איננה אחידה – היא יכולה להיראות כמו ציור קטן במחברת,
כמו מילה שנאמרה בקול רועד,
או כמו צעד אחד קדימה אחרי פחד גדול.
ואם נעצור להאיר את זה – למי שיושב בסוף הכיתה, או לילד שבתוכנו –
נזכיר שכל הצלחה, אפילו הקטנה ביותר,
ראויה להערכה, וראויה לחגיגה.
וגם מי שחושבים שהם לא מצליחים – צריכים לעצור לרגע,
להביט עמוק פנימה, ולגלות את ההצלחות הפנימיות
שכבר קיימות בכל אחד מאיתנו.
ואולי כדאי לשאול את עצמנו –
מתי לאחרונה עצרנו לחגוג הצלחה קטנה, שלנו או של מישהו לידנו?
אני מזמינה אותך להיות חלק מעולם של עיצובים, תכנים וכלים – שמיועדים להורים, מורים, מטפלים, וגם לכל מי שאוהב להכניס השראה וצבע לחיים.
ווטסאפ> https://link.liatofer.com/y4LYj
טלגרם> https://t.me/liat_ofer