תודה היא לא תמיד תחושה — לפעמים היא החלטה.
משפט פשוט, אבל מלא משמעות.
יש ימים שבהם קשה למצוא בתוכנו תודה.
כשיש לחץ, כשאין הערכה, כשדברים לא מסתדרים.
כשמישהו פוגע, או שסתם… שום דבר לא מרגש במיוחד.
דווקא אז הכרת תודה יכולה להפוך לבחירה.
לא מתוך זיוף, אלא מתוך התבוננות.
תשומת לב קטנה שמשנה את הכיוון.
תודה פועלת בשני כיוונים — החוצה ופנימה.
כשאני בוחר להודות – אני מתבונן. עוצר. רואה.
וכשאני זה שמקבל תודה – משהו בי מתרכך.
אני לא רק מתפקד — אני קיים. מישהו שם לב.
כשהורה אומר תודה לילד — הוא לא רק מחנך לנימוס.
הוא משדר: אתה חשוב. שמתי לב. ראיתי אותך.
זאת מתנה גדולה לילד, גם אם הוא לא תמיד יודע להגיב לה.
לפעמים לא צריך לעשות משהו גדול כדי שמישהו יגיד תודה.
מילה אחת – רק על זה שהיית, שהקשבת, שהיית חלק –
מספיקה כדי להרגיש שרואים אותך.
זה נכון לילדים, לנוער, ולמבוגרים.
להרגיש שיש לך מקום — לא כי עשית משהו מרשים, אלא פשוט כי אתה אתה.
תודה יוצרת קשר.
לא רק כי היא מנומסת, אלא כי היא אנושית.
היא מגשרת על פערים, מרככת מתח, מתקנת אי־הבנה.
היא לא מוחקת כאב — אבל היא יכולה להחזיר אוויר לשיחה.
וכשהיא מתורגלת – היא מחליפה שפה:
שפה של דרישה – בשפה של שיתוף.
שפה של השוואה – בשפה של ראייה הדדית.
יש משהו יפה בזה שבשורש הזהות התרבותית שלנו מסתתרת מילה אחת: הודיה.
“הפעם אודה את ה’” — כך קראה לאה לבנה יהודה.
ובכל בוקר מחדש, אדם מאמין פותח את יומו ב־“מודה אני לפניך”.
לא כי הכול מושלם — אלא כי עצם החיים ראויים להכרה.
זו לא אמונה תמימה, אלא בחירה.
לבחור להתחיל את היום עם עיניים רכות יותר.
לזהות אור, גם כשמעונן.
ואיפשהו בין השורות מסתתרת תזכורת שקטה:
לא צריך שלמות כדי להודות.
צריך רק לעצור לרגע, לראות, ולהסכים לתת למבט הזה מקום.
כדי לאמן את ההכרה הזו, לא צריך המון.
אפשר להתחיל בשורה אחת ביום.
במילה שכתובה על פתק.
בדף קטן שמחכה ליד המיטה.
ברגע קטן של תשומת לב.
כמו סימן של הלב שאומר: אני רואה. אני בוחר לראות.
