יש תקופות שבהן משהו כבה.
זה לא תמיד רעש גדול – לפעמים זו עייפות, אובדן או תחושה שהאור הפנימי נעלם.
המאמר “מחושך לאור” עוסק בכוח שבבחירה להמשיך, ברצון להדליק ניצוץ קטן גם כשקשה, ובאורות שסביבנו שמזכירים שאנחנו לא לבד.
יש תקופות שבהן משהו פשוט כבה.
לא תמיד זה רעש גדול או דרמה שמטלטלת – לפעמים זו עייפות שקטה, אכזבה, אובדן, או סדק קטן באמון שגורם לאור הפנימי להיחלש. העולם ממשיך לנוע בקצבו, אבל בפנים נוצר ריק, מקום שאיבד את החום שהיה בו פעם.
החושך הזה אינו אויב. לפעמים הוא מנוחה, קרקע שממתינה לניצוץ הבא.
אפשר להיות שם לרגע – בלי למהר להאיר, בלי להעמיד פנים שהכול בסדר. יש ערך גם בשהות, בהקשבה למה שנדם.
ואז, באיזו נקודה שקטה, מתחיל משהו לזוז.
זה לא תמיד רגע גדול או שינוי דרמטי. לפעמים זו נשימה קצת אחרת, מבט שמבין בלי מילים, פעימה קטנה של רצון.
האור לא מיד חוזר בבת אחת – לפעמים הוא מרצד, מתנדנד, נעלם וחוזר.
אבל עצם הבחירה לחפש אותו, היא כבר ניצוץ ראשון שמזכיר שאפשר.
יש גם אורות אחרים סביבנו.
אדם שמקשיב מהלב, ילד שמצייר בלי לחשוב, חברה ששולחת הודעה בדיוק ברגע הנכון.
אורות קטנים שמזכירים שגם כשנדמה שאנחנו כבר לא מאירים מבפנים – יש עדיין אור לידנו.
לפעמים הניצוצות שסביבנו מצטרפים לשביל מואר, שמזכיר את הדרך החוצה – ושאנחנו לא לבד.
וכשהאור חוזר, גם אם רק מעט – משהו בנו נדלק מחדש.
לא רק בשביל עצמנו, אלא גם בשביל מי שמביט מהצד ומגלה שגם לו מתאפשר להאיר. כך, בלי כוונה גדולה, נוצר מעגל של אורות קטנים, שמרצדים זה לצד זה ומחזקים זה את זה.
אולי זה הרגע לשאול:
מה עוזר לנו לזהות שהאור חוזר?
איך נדע מתי הגיע הזמן להפסיק להילחם בו ופשוט לאפשר לו לבעור שוב?
ואיך נוכל להיות אור שקט לצידו של מישהו אחר – לא כדי לתקן, אלא כדי להזכיר שגם בחושך אפשר למצוא את הדרך בחזרה לאור.
להמשך התרגול ולדפי הפעילות הנלווים למאמר “מחושך לאור”
מוזמנים להיכנס לדפים:
רגעים של חושך ורגעים של אור | האור הקטן שלי | שביל האורות שלי | אור משותף
