ט״ו באב.
לבבות בכל מקום.
פרחים, ברכות, מדבקות, עיצובים – ורובם? באדום.
אבל למה דווקא אדום?
לא רק בגלל שיווק.
אלא כי אדום באמת מרגיש כמו הלב כשהוא פתוח.
הוא צבע שלא מתנצל על המקום שהוא תופס.
לא מבקש רשות.
לא מנסה להתאים את עצמו.
וברגע שהוא שם – אי אפשר להתעלם ממנו.
אדום הוא הצבע של מה שחי, דינמי, פועם.
הוא מסמל תשוקה, נוכחות, אומץ רגשי.
הוא לא מחכה לשקט – הוא הדופק עצמו.
וזו בדיוק הסיבה שהוא מזוהה כל כך עם אהבה.
אבל אהבה – כמו צבע – צריכה הקשר.
היא לא נמדדת רק במה שרואים, אלא גם במה שמרגישים.
יש בה עוצמה, אבל גם רכות.
תשוקה, אבל גם שקט.
צורך להיראות, אבל גם כמיהה שיבינו – גם בלי מילים.
בפסיכולוגיית הצבעים, אדום מזוהה עם חיוּת, גבול ברור, והצהרה רגשית.
לפי גישות עיצוביות, הוא מפעיל את מערכת העצבים, יוצר עוררות, מושך תשומת לב.
בעיצוב – הוא מדגיש, מסמן, מניע.
בשימוש נכון – הוא מוסיף עומק, חמימות ומשמעות.
אבל כשמשתמשים בו יותר מדי – הוא מציף. משתלט. שורף.
כך גם אהבה.
כשהיא באה במינון, מתוך הקשבה הדדית – היא מרגשת, מזמינה, בונה.
וכשהיא שואפת לשלוט, לתפוס, להסעיר בכל רגע – היא מתישה.
אהבה טובה, כמו עיצוב מדויק, יודעת מתי להיות במרכז, ומתי לאפשר מקום לאחר.
היא לא מוותרת על עצמה – אבל גם לא משתלטת.
היא מתערבבת.
וכאן מגיע הרגע שבו האדום באמת נוגע:
אהבה היא כמו צבע שמתערבב.
לא תמיד יודעים מאיפה היא התחילה, או מה בדיוק יש בה –
אבל פתאום נוצר גוון חדש, שלא היה קיים קודם.
כשיש מקום. כשיש פתיחות.
כשיש לב אחד שמסכים להתקרב.
כמו בציור – לא תמיד התוצאה מדויקת.
לפעמים נוצר לכלוך. לפעמים מתפספס האיזון.
אבל דווקא בתוך המריחה הלא מושלמת – יש חיות. אמת. נוכחות.
וכשהלב מפסיק לחשוב שהוא חייב להיות מושלם כדי להיות ראוי –
הוא מתחיל להרגיש צבע. להרגיש תנועה.
להרגיש שאולי… זה דווקא מתאים לו.
אדום הוא לא רק צבע של אהבה –
הוא הדרך לזכור שאהבה אמיתית לא מתנצלת על עצמה.
היא לא משחקת אותה עדינה כשהיא רוצה שיראו אותה.
היא לא מסתתרת כשיש לה משהו לומר.
אבל היא גם לא צועקת.
היא פשוט שם.
ברקע או במרכז. שקטה או פועמת.
ובעיקר – אמיתית.
אהבה היא לא עיצוב —
אבל היא בהחלט יכולה להרגיש כמו יצירה שנעשית בידיים חשופות.
ברגש. בצבע. ובאומץ.
